'חכה רגע,' אומר ריצ'רד פטרסון ומניח את ידו על זרועי. אנו עומדים על סף מחסן מס '4 במזקקת דלמור בהיילנדס הסקוטית.

'אתה יכול להריח את זה?' עיניו עצומות, שואפות עמוק דרך 'האף', זה שעיצב את הקריירה שלו. זהו כינוי המתאר את יכולתו המוזרה לאף וויסקי על ניחוחותיו, פגמיו ופוטנציאלו.

מכאן כל מה שאני יכול להריח הוא קרומארטי פירת ', הכניסה הסמוכה, בשפל. אבל אני הולך בעקבות פטרסון. אני עוצם עיניים ונרכן קדימה אל תוך בניין הגיר הישן, סופג תווי מאלט, עץ רטוב, אדמה ופירות יבשים. אני מחייך ומביט אליו. מתחת לשפמו מחייך גם פיטרסון. 'עכשיו, היכנס פנימה.'

מבפנים נמצא עולם אחר, מקום בו פטרסון בילה חלק ניכר מ -50 שנותיו כמזקק אמן של דלמור, הנוסח, טועם ומעצב נוסחאות. הוא חשוך, ומציע מספיק אור בכדי להבהיר צלליות של 3,000 חביות וויסקי, שהן מוערמות שלוש. הם נותרים 'לישון' - חלקם יותר מ -60 שנה - בחביות עץ אלון אמריקאיות חדשות, ובכאלה שהחזיקו פעם בורבון, רום של ירושלים וקברנה סוביניון.

פיטרסון בילה שנים בנסיעות בעולם בחיפוש אחר חביות כדי להעניק את הגימור המושלם.

חשוב ככל שהשעורה, המים והסטילס הם לרוח הגולמית, העץ, אומר פטרסון, הוא בעל ההשפעה הגדולה ביותר על הביטוי הסופי.

הוא מוזג לי דרמה. 'לא רק לדפוק את זה בחזרה,' הוא אומר. 'החזיקו את הוויסקי בפה ארוך, תחבו את הלשון לאחור ותנו לה לשבת.' הוא מזמזם שיר ומעביר את ידו באוויר. כשהשיר מסתיים, אני בולע לאט, טועם שוקולד ותפוז, תבלין ושרידי הקטיפה של שרי.

הכל ועוד על וויסקי יפני

פטרסון, בן דור שלישי של בלנדר, בילה שנים בטיולים בעולם בחיפוש אחר חביות יין ומשקאות חריפים כדי להעניק את הגימור המושלם לוויסקי שלו. זה כולל אלפי ניסויים וטעויות, הצלחות וכישלונות, שאת כולם הוא הקליט ביד מאז שהיה בן 18.

אני רוצה לראות את ההערות שלו, אבל, הוא מבטיח לי, יש לו משהו טוב יותר.

פטרסון מוביל אותי למשרד קטן. בפנים עומד ארון עץ סיסם גבוה. הוא פותח אותו ונסדק. בפנים, מואר כמו הגביע הקדוש, 12 בקבוקי קריסטל מלאים בתערובות העשויות מהביטויים הנדירים והיקרים ביותר של המזקקה משנת 1868. במרכז הארון יושב ספר לבן גדול.

ריצ'רד פטרסון ומורשתו / צילום הכותב

פיטרסון פותח אותו וחושף 200 עמודים בכתב יד מלאים בסיפורים האישיים שלו על ייצור וויסקי והיסטוריה. זה מדבר על חיפושים עקשניים אחר חביות ואמנות המיזוג, סיפורי חייו ותודתו שיש לו לאנשים שהשפיעו עליו והנחו אותו.

הדרמה האחרונה של פטרסון כמזקק נראית באופק. הוא יודע שמתישהו, כשגם הוא וגם הוויסקי שלו עזבו את העולם הזה, מה שנותר מהמורשת שלו יהיה בספר ההוא.

לפני שאנחנו נפרדים, פטרסון מוזג לי דלמור משנת 1973, שנת לידתי. משך הזמן שנדרש ליצירת רוח נדירה זו לא אבוד לי.

'אתה חייב לחכות, אתה חייב להיות סבלני,' הוא אומר. 'הם יעלו כמו יהלומים מפחם, אבל אתה צריך לתת להם זמן.'

ואני יודע שהוא מדבר על יותר מוויסקי בלבד.